Friday, January 24, 2020

My Mother (and my) film about Albania - got a huge article in Israel's largest newspaper ( Both English and Hebrew Versions)

My mom's film got a big story in Israel Today - the largest daily publication in Israel. 
Here's the full story in Hebrew and the English version is thanks to Google Translate:


While entire Jewish communities were wiped out, Muslim Albania rescued thousands of Jews thanks to a cultural code to help anyone in need of rescue.

Posted on: Updated on: 
  • Standing from right to left: Ziraha Casafi, Hamdi Casafi, Esther Francis, Moshe Francis, Lord Bettino, Winka Francis.  Bottom right to right: Yusuf Casafi, Marcel Francis, Annie Altrezz (Francis), son of one of the neighbors  

    Standing from right to left: Ziraha Casafi, Hamdi Casafi, Esther Francis, Moshe Francis, Lord Bettino, Winka Francis. Bottom right to right: Yusuf Casafi, Marcel Francis, Annie Altrezz (Francis), son of one of the neighbors
The first to give the promise to the Francis family was Volia Maliki. In mid-March 1943, he began to lead the five family on a journey to save their lives, from the city of Skopje in Yugoslavia (today Macedonia), through Kosovo to Tirana, the capital of Albania. The journey took about ten days, though 5-year-old Annie felt it was at least a month.
Much of the journey passed through mountainous roads and thickened forests. They walked at night, under cover of darkness. As daylight began to dissipate the darkness, they quickly found refuge in Maliki's relatives, in villages along the escape route. There they lay, gathering forces for the rest of the road, stocking up on food, and as it darkened, it continued toward Albania.
For a short time, they hid in the Tirana capital of the Jewish Betino family, which provided shelter to some of their relatives, until the other person who gave the Francis family his promise was found. Hamdi Kasafi willingly agreed to hide their armies at his house in Tirana. For about a year, the Jewish Francis family and the Muslim Casafi family lived as one family. The Casafi family cared for the Francis family for fake IDs, bearing Muslim Albanian identities. For example, Annie was given the name Amina, and her mother, Winka, was named Albania Fatima. When she began to fear that Nazi Germany's troops were on their way, the Casapi family passed them on to relatives in the village of Zalahar, not far from Tirana, who were obliged to keep the promise.
For about a year and a half, the Francis family hid in Albania, thus saving their lives: at the end of March 1943, a few days after embarking on their journey to Albania, all their family members and members of their remaining community in Skopje were transported to the Treblinka extermination camp. Within a week, the Scopia Jews, which numbered thousands, were wiped off the face of the earth.
"I didn't want to tell my daughters about danger and fear." Annie (left) and daughter Michal // Photo: Eric Sultan
A few were able to be saved, either by jumping from the transport trains or joining the Yugoslav partisan forces led by Marshal Tito, former Yugoslav president and commander of Europe's largest partisan army during World War II. In addition, the lives of a few Jews have been saved thanks to shelter given to them by Macedonians, including Bishop Skopje, Dr. Similan Chakeda, who hid at least five Jewish children at the monastery, and this was recognized a decade ago as a Righteous Among the Nations.
Most of the survivors of Scopia were those who fled to Albania. Like members of the Francis family, the lives of thousands of Jewish war refugees from various European countries have been saved by the protection afforded to them in the small Balkan state, although not among its citizens. Albania, most of its citizens are Muslim, is the only country where the number of Jews living there has increased significantly during World War II. Although under the rule of Fascist Italy, after which it was conquered and ruled by Nazi Germany, except for a few rare cases, all Jews in Albania - civilians and refugees alike - were saved.
"And it's all because of the promise. Thanks to the BSSA," says Annie. She is 82 years old today, and despite immigrating to Israel at age 10, in Hebrew which traces Italian accent and Balkan languages. "When Albany makes his promise, she is not violated. He will never hurt, never inform or betray who his name was in Baas. He will go out of his way for him. That is how we were saved."
Prof. Yael Katzir // Photo: Eric Sultan
Defeating defeat is a promise. It originates in an ancient cultural code in Albania, which applies to both Muslims and Christians, and is specified in a canon or system of laws and ethics, which has been a central part of Albanian heritage for generations.
According to the code, anyone who needs salvation, regardless of religion, race, and sex, should be assisted, and every foreign visitor has a blessing. The observance of the defeat is part of the Albanian honor, and when one gives to Basa, all his relatives and friends are also committed to keeping his promise.
According to the Albanian tradition, a person who violates the Basse castigates himself and his family and runs the risk of severe punishment, to the point of being stoned to death. The Albanians emphasize the humanistic and moral aspect of their culture and the education of human love, which overcomes any prejudice. During one of the harrowing periods in modern history, the Albanians proved their adherence to their values ​​and saved the lives of thousands of Jews.
Annie says her family chose to flee not because they were aware of the defeat, but because it was known that the condition of the Jews in Albania was relatively good and that the Italians did not take part in the extermination. By contrast, Skopje, like the rest of Macedonia, was ruled by Bulgaria who, like Italy, also shared a military agreement with the Axis states, but Bulgarian soldiers pursued the Jews and carried out the violent March 1943 attacks, all of which were sent to extermination in Treblinka.
"My mother is the one who initiated and pushed us to flee from Skopje to Albania. She realized that every day we stay in Skopje brings us closer to death. I remember her having a difficult argument with her sister's husband, who didn't understand what she was so worried about. He told her that at worst "They will put the Jews in jail and after a period of time they will be released and come back to life. He made a terrible mistake. Maybe a month after he said these things and was convinced that my mother was being swept away by her worries, they were murdered in Treblinka."
Annie has a clear memory from the period before her escape. "I went to play at a Jewish company called Dinah, whose family lives behind our house in Skopje. I remember our 5-year-old playing on the living room carpet. Dina's mother is a few feet away, ironing shirts, and suddenly there is a loud knock at the door. And one of them, wearing a raincoat, asked the mother firmly, "Where's your husband?" I remember to this day feeling that something very wrong was happening in front of my eyes. The mother said to Bulgarian, "My husband has not yet returned home from work. Who are you, please?" The Bulgarian replied, "It doesn't matter. I'll be back here later."
"Indeed, as soon as the father returned home, a man reappeared, entered the house and told him in Bulgarian to come with him immediately. The mother wanted to know where her husband was being taken, but the Bulgarian ignored her completely.
"That evening I came home and immediately told my mom everything that happened. She told my father, Moshe, that this is a sign that they are starting to gather Jewish men." We have children, we must save our family, "she said. And you must not stay home for one more night. '
"My dad listened to her. He knew that his Turkish acquaintance was helping the Jews, and that evening he went out to ask him to help us. On the way he met another acquaintance of his, a Christian veterinarian named Dr. Tudor Hadji Mitkov. He told him he was rushing to the Turk because the Jewish men were starting to gather, and Hadji Mitkov immediately suggested that he come home. For a few days, my father hid in the Hadji Mitkov family home and after a few days my mother and I joined, along with my 8-year-old brother Marcel and my grandmother, Esther, my father's mother.
"One morning we peeked out the window of the house and saw the Bulgarians forcibly lifting Jewish families on horse-drawn carts. We knew all the families from the synagogue. We didn't know where to take them, but it was obvious that there was a real danger. Hadji Mitkov went out into the street, pulled out a cigar, Nathan He went to one of the Bulgarians and tried to figure out where the Jews were being taken. The Bulgarian would not say to him and just hissed, "I hope you do not hide Jews at home." Whoever hid his Jews was death, along with his family. "
In retrospect, the family members realized that it was an Aktion, which began on March 11, 1943, during which all the Jews of Skopje were concentrated in the monopoly factory in the city.
Eliminated the German. Zirah Casafi
"Two days later, a group of Bulgarian soldiers came to Hadji Mitkov's house and demanded a search," recalls Annie. "We were quick to hide in a tiny pantry next to the kitchen, which barely contained the five of us. The soldiers reached the kitchen, stood near the pantry, but for some reason We opened the door, we heard them scour the kitchen and we were terrified.
"After a few minutes they left. Maybe they didn't notice the pantry, and maybe Sasha, Hadji Mitkov's little boy, who had severe Down syndrome, saved our lives. He took one of his soldiers to his hat and bullied him. Then we speculated that maybe the soldiers The Bulgarians told themselves that Hadji Mitkov and his wife Lela had enough trouble in life with their child, and they didn't need Jews on their heads either. "
The next day, Hadji Mitkov began looking for an Albanian man who would agree to transfer the Francis family safely from Scopia to Albania. "Lela's brother, Trico Riverb, was a wealthy trader and knew Albanians who worked as traders in the Skopje region," Annie says, "It was not easy to find those who knew the safe ways and agreed to move five people at great risk. The actions against the Jews were at their peak, and the Bulgarians scoured Finally, Maliki, who agreed to carry out the task, was found. "
Did he get a return?
"My parents kept telling me and my brother all the years, that Maliki did not receive any compensation for what he did for us. Hadji Mitkov also told us Maliki did not receive any payment. They both took a piece of toilet paper, crossed it in half and agreed that when we cross the border into Albania and reach Tirana "Maliki will sign my dad on a piece of toilet paper left in his hands, and when he returns to Skopje he will see her to Hadji Mitkov, who knew my father's handwriting."
To evade Hadji Mitkov's house without arousing suspicion, the family was dressed in black mourning clothes, including headscarves, which hid their faces. First came Father Moses and Brother Marcel, who were driven by carriage to the designated meeting place with Maliki. The next day they were joined by grandmother Esther, mother Winka and Annie. On a moonless night, Liki began to lead them to where their lives would be saved. Defeat began to materialize.
The story of the Francis family being rescued by the Albanians is at the center of the documentary "The Albanian Code", which is screened this month and throughout February at the Tel Aviv Cinematheque.
The film's creator, Prof. Yael Katzir, documented Annie Altrac's (her name )'s trip to Albania, with her daughters Michal (58) and Leah (56). About two years ago Annie returned to Albania, for the first time since the war, to try to locate the families of Albanians who saved her family's life.
"This is not a regular root trip, but above all a journey of gratitude," says Katzir. "Annie felt the need to return to Albania and acknowledge her before it was too late. She also promised her husband, Jesus, so that he would, before he died in 2015. He ran away with His family as an 8-year-old from Belgrade and, like Annie, saved his life thanks to the protection given to his family by an Albanian Muslim family from the city of Kuwait.
"Yesha came to Kuwait from Prishtina in Kosovo, which, as part of Greater Albania, was under Italian fascist rule. The Alterz family was among a group of Jews who were concentrated in Prishtina prison. Lito, who ran the municipal hospital, evacuated the patients from one of the wards of the hospital, transferred them to other wards, and in the spare ward hid many Jews.
He prepared leaflets warning of the spread of an infectious epidemic and hung them throughout the city and at the entrances to the department where the Jews were hidden. Thus, when the Germans arrived at the hospital and searched for Jews, they were prevented from entering the infectious disease department, allegedly.
"The Italians then allowed the Jews to move from Kosovo to Albania. Yesha said that when he arrived with his family in Kuwait, the mayor himself
He stood and distributed them and all the Jews who came to his city at the time forged certificates, most of them bearing Muslim identities. "
Harvest came to the theme of the film (produced with Capricorn Castell) following another film she created, "Light at the Edge of the Boot," which tells the story of thousands of Holocaust survivors housed in the DP camps in southern Italy after the war. There, at the far end of the Italian boot, the Jews were warmly, empathetically and generously welcomed by the local residents, and began to rebuild their shattered lives.
"Among the survivors who came to Italy were Jewish refugees from Albania," says Katzir, a doctor of history, who previously served as head of the department of history at Beit Berl College. "At the time, I made a vow that I would not deal with the Holocaust - it was too difficult for me - but only in its rebirth. The story of the DP camps is part of the story of the rebirth of the state.
"But when the unknown story of rescuing Jews in Albania was revealed to me, the more I learned and drifted and fell in love. I could in no way remain indifferent to a story of a largely Muslim state that enlisted, from its leaders to the last of its citizens, to provide shelter and protection to Jews, most of them. Foreign refugees, thus saving their lives. "
Initial contact was made with Michal, Annie's daughter, a high school biology teacher and mother and daughter, who lives in Kochav Yair. During one of the trips to Poland with her students, Michal told the tour guide about the bass, which connected her to Harvest, which has already deepened the investigation into the film. Michal learned about family history in Albania for details from her grandmother Winka, "who used to give talented stories. Thanks to her there are many details I know and my mother can't remember."
Winka helped her daughter raise her two daughters when Annie worked for an insurance company. Unlike her mother and husband Yesha, who was a technician by profession and worked as a civilian in the Corps, Annie dared to tell her about her childhood. "I don't know what the reason is. I probably didn't want to tell my daughters stories about life and fear," she says. Accordingly, during our conversation, Michal often complements and accurately details, and Annie listens to her, all the while her hand stroking her daughter warmly.
From 1479 Albania was under Ottoman rule, which converted to Islam the majority of its inhabitants. In the early part of the 20th century, parts of it were occupied by Serbia, Greece and Montenegro, and in fact only for a short period of a few years did it function as an independent country.
In March 1939, Albania was conquered by Italy. "Although Italy was an ally of Nazi Germany, the Italians did not send the Jews to extermination camps and their treatment of the Jews was tolerable," explains Katzir. "They concentrated the Jews in several places, including Cavia, Doras and Brat, and had to register every day with the authorities, but They could continue their lives and work, which is why Jewish refugees who managed to cross the border to Albania were constantly arriving.
"The Albanian Jewish community was very small and numbered barely 200 people. But by the time the Nazis came to power, in 1933, the enactment of race laws in Germany and Austria began to reach Jews to Albania and paid a modest tax for a residence permit.
"In addition, before the war, the king of Albania, the king's first mate, invited Jewish doctors from European countries suffering persecution to move to Albania and they established a medical faculty in the capital Tirana. Thanks to this, the entire medical system in Albania became modern and expanded to many areas of expertise."
Katzir said, "It is impossible to know what the number of Jewish refugees in Albania was. More than 3,000 Jews have been officially rescued, but that is far from accurate. Many Jews were registered in Muslim or Christian communities and received pseudonymous Albanian names, and after the war, under communist dictatorial rule, were destroyed. Countless documents in Albania. "
In September 1943, Italy surrendered to the Allies, and Nazi Germany occupied Albania. The reality of life became extremely complicated and dangerous, but even under Nazi rule, the Albanians did not withdraw from the defeat given to Jews. At the same time, the Germans abused and persecuted the defeated Italian soldiers, and also gathered them into concentration camps. Because the aid to Walland persecuted is so embedded in their culture, the Albanians also rescued some 20,000 Italian soldiers, who just a moment ago were their powerful occupiers.
Katzir says that "during the filming, we met with Simone Mirka, nephew of Jaffer Deva, who was the interior minister in Albania under the German government, from September 1943 to October 1944. He showed us a document according to which about 2,000 families moved from Albania to Italy's DP camps in 1943 , After southern Italy was liberated by Allied forces. It is assumed that families numbered at least four people. Annie's family numbered five, so only in this case there are many thousands of Jews, and only those who moved to Italy.
"The same interior minister, Jafar Deva, complied with all the demands of the Germans, but vehemently refused to accept the Jewish lists. Other senior government officials and religious priests, Muslims and Christians, who gathered many Jewish refugees into their communities and registered them with pseudonymous Albanian names. There was the highest concentration of Jewish refugees, but when the Germans instructed the mayors to concentrate all the Jews on the city square at the time of its opening, the square remained vacant.Albanian Prime Minister Mustafa Kruya personally authorized some 350 Jewish refugee families from different countries to move to Albania Securing their needs as a place of residence, food and clothing and forged certificates.
During the filming, Annie and Michal met with the son of 83-year-old Ramla Velia Maliki. He said that after his father helped the Francis family cross the border from Yugoslavia to Albania, he similarly assisted two other Jewish families. In Tirana, they met Na'im, Hamdi's son Caspi, who was born after the war, and his young grandson, Arby.
Hamdi was only 25 when he gave the bass to the Francis family. As the eldest son of the Casapi family, he served as head of the family after his father passed away a few years before giving up the defeat. During the meeting, Naim said that his father, Hamdi, took pride until his last day by unhesitatingly adhering to Bassa.
Defeat was severely put to the test when, in mid-1944, German soldiers appeared in the house of Casafi following information about a Jew hiding with them.
"One of the Germans grabbed Hamdi by the throat, strangled him and demanded to know where the Chopot, who was a derogatory name for a Jew," Michal says, "and then, according to Naim, the family's mother, Zirah, a religious Muslim woman, raised her tassafia in front of the German , The Muslim prayer chain, shouted "Do you believe in God?" Naim said that the German had released the grip on his father's throat, who had fallen from the floor, and walked away, but it was clear that he or others would hurry back. During that night, my grandmother and Zira did not keep an eye. My mother's family. She gave my grandmother the word that if something happened to her, her husband Moses or his mother Esther, Zira would raise my mother and brother Marcel as if they were her own children. "
Hamdi Casafi
Hamdi Casafi did not pass the Francis family on his way to his relatives' house in the village of Zahler, where they hid until the Germans withdrew in October 1944. Annie managed to locate the house in the village, but not the family who rescued her. "The biggest missed opportunity in my journey was that I could not see Zira, who had passed away years before," she says. "She cared about us daily, as if we were her family. I felt a special closeness to her."
In October 1944, late at night and in the cold, the family boarded a truck on their way back to Skopje. "But there was nothing for us there," says Annie, "only destruction and ruins. Those who saved us, again, were the Hadji Mitkov family, with whom we lived until we immigrated to Israel in 1948." At that time Annie had another brother, Izzy.
The families closed a circle 13 years later. Annie's father Moshe used to buy a ticket every week from an elderly man who lived in the Ramat Hachayal neighborhood of Tel Aviv, where Annie lives to this day. "In one of the sweepstakes, in 1961, my father won a thousand pounds. That was a lot of money in those days, and the amount he spent on buying ship tickets for the couple Hadji Mitkov and their son Sasha. To them and Trico Riverb signal to Righteous Among the Nations. "
In Albania, this was not possible. After World War II came to power in Albania, tyrant Communist Enver Hooja. Until his death in 1985, the country was called the "Albanian Socialist Republic," which became a kind of North Korea of ​​Europe.
Initially, she was in contact with the USSR and China, but Hoja also cut himself off and completely isolated his Muslim-Communist state from the rest of the world. While the Albanians lived a life of misery, fear and poverty, Hoja spent billions building some 750,000 bunkers all over The small country (a bunker for all three Albanians), as well as underground giant mazes in Tirana and its environs.
Albania's seclusion from the rest of the world made it difficult to spread the story of saving thousands of Jews. "On our visit, I felt that the adults were still afraid of talking and were scared," Michal says. "After the war, people were afraid to share the rescue stories with those close to them, even though most Albanians took part in the rescue. When we visited Hamadi Casafi's son, he said his parents did not tell him A thing and the few pictures they had hidden. "
Only in 1991, after the collapse of the communist bloc, diplomatic relations between Israel and Albania were established. Then the rescue stories began to float, and to date 73 Signatures of the Righteous Among the Nations have been given to Albanians.
During the work on the movie "The Albanian Code", the Raul Wallenberg World Fund awarded the letter "House for Life" to the state of Albania.
"My brother Marcel and I dreamed that this honor would be given to the Casafi family and Valia Maliki," says Annie, "but we have not yet been able to get Yad Vashem recognized as Righteous Among the Nations. Out of pure humanity ”.

מילה של כבוד

בזמן שקהילות יהודיות שלמות נמחקו, אלבניה המוסלמית הצילה אלפי יהודים בזכות קוד תרבותי שלפיו יש לסייע לכל מי שנזקק להצלה • אנני, שמשפחתה ניצלה בזכות משפחה מוסלמית, חזרה עם בנותיה לאלבניה, ומסעה תועד בסרט דוקומנטרי חדש

פורסם ב:  עודכן ב: 
  • עומדים מימין לשמאל: זירהה קסאפי, חמדי קסאפי, אסתר פרנסיס, משה פרנסיס,  אדון בטינו, וינקה פרנסיס. למטה מימין לשמאל:  יוסוף קסאפי, מרסל פרנסיס, אנני אלטרץ (פרנסיס), בנו של אחד השכנים  

    עומדים מימין לשמאל: זירהה קסאפי, חמדי קסאפי, אסתר פרנסיס, משה פרנסיס,  אדון בטינו, וינקה פרנסיס. למטה מימין לשמאל:  יוסוף קסאפי, מרסל פרנסיס, אנני אלטרץ (פרנסיס), בנו של אחד השכנים  
הראשון שנתן את ההבטחה למשפחת פרנסיס היה ווליה מליקי. באמצע חודש מארס של שנת 1943 החל להוביל את חמשת בני המשפחה במסע להצלת חייהם, מהעיר סקופיה שביוגוסלביה (היום מקדוניה), דרך קוסובו ועד לטירנה, בירת אלבניה. המסע נמשך כעשרה ימים, למרות שאנני בת ה־5 הרגישה שהיה מדובר לכל הפחות בחודש.
חלק ניכר מהמסע עבר בדרכים הרריות ובמעבה יערות סבוכים. הם צעדו בלילות, בחסות העלטה. כשאור יום החל להפיג את החשיכה, מיהרו למצוא מסתור בבתי קרוביו של מליקי, בכפרים לאורך מסלול הבריחה. שם נחו, אגרו כוחות להמשך הדרך, הצטיידו במזון, וכששב והחשיך המשיכו לכיוון אלבניה.
למשך תקופה קצרה הסתתרו בבירה טירנה בבית משפחת בטינו היהודית, שהעניקה מחסה לכמה מקרוביהם, עד שנמצא האדם השני שנתן למשפחת פרנסיס את הבטחתו. חמדי קסאפי הסכים ברצון להסתיר את חמישתם בביתו שבטירנה. במשך כשנה חיו משפחת פרנסיס היהודית ומשפחת קסאפי המוסלמית כמשפחה אחת. משפחת קסאפי דאגה למשפחת פרנסיס לתעודות מזויפות, נושאות זהויות אלבניות מוסלמיות. לאנני, למשל, ניתן השם אֶמינֶה, ואמה, וינקה, נקראה באלבניה פאטימה. כשהחלה לחשוש שחיילי גרמניה הנאצית עלו על עקבותיהם, העבירה אותם משפחת קסאפי אל קרובי משפחה בכפר זלהר, מרחק לא רב מטירנה, אשר היו מחויבים להמשיך בקיום ההבטחה.
כשנה וחצי הסתתרה משפחת פרנסיס באלבניה, וכך ניצלו חייהם: בסוף חודש מארס 1943, ימים מעטים לאחר שהחלו בדרכם אל אלבניה, כל בני משפחתם וחברי קהילתם שנותרו בסקופיה שולחו בטרנספורטים למחנה ההשמדה טרבלינקה. בתוך שבוע ימים נמחתה יהדות סקופיה, שמנתה אלפים רבים, מעל פני האדמה.
"לא רציתי לספר לבנות שלי על סכנה ופחד". אנני (משמאל) ובתה מיכל // צילום: אריק סולטן
בודדים הצליחו להינצל, בין שבקפיצה מרכבות הטרנספורטים ובין שבהצטרפות לכוחות הפרטיזנים היוגוסלבים שהנהיג המרשל טיטו, נשיא יוגוסלביה לשעבר ומפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה במלחמת העולם השנייה. בנוסף, חייהם של יהודים מעטים ניצלו תודות למחסה שניתן להם על ידי מקדונים, ובהם בישוף סקופיה, ד"ר סימילאן צ'קדה, שהסתיר לפחות חמישה ילדים יהודים במנזר, ועל כך הוכר לפני עשור כחסיד אומות העולם.
מרבית ניצולי יהדות סקופיה היו אלה שברחו לאלבניה. בדומה לבני משפחת פרנסיס, חייהם של אלפי פליטי מלחמה יהודים ממדינות שונות באירופה ניצלו בזכות ההגנה שניתנה להם במדינת הבלקן הקטנה, אף שלא נמנו עם אזרחיה. אלבניה, שרוב אזרחיה מוסלמים, היא המדינה היחידה שמספר היהודים שחיו בה גדל משמעותית במהלך מלחמת העולם השנייה. למרות שהיתה נתונה תחת שלטון איטליה הפשיסטית, ולאחריו נכבשה ונשלטה על ידי כוחות גרמניה הנאצית, למעט מקרים ספורים וחריגים ניצלו חיי כל היהודים באלבניה - אזרחים ופליטים כאחד.
"והכל בזכות ההבטחה. בזכות ה'בֶּסָה'", אומרת אנני. היא בת 82 היום, ולמרות שעלתה לישראל בגיל 10, בעברית שבפיה עקבות מבטא מאיטלקית ומשפות הבלקן. "כשאלבני נותן את הבטחתו, היא לא מופרת. הוא לעולם לא יפגע, לא ילשין ולא יסגיר את מי שלו נתן בסה. הוא ייצא מגדרו למענו. ככה ניצלנו".
פרופ' יעל קציר // צילום: אריק סולטן
פירוש הבסה הוא קיום הבטחה. מקורה בקוד תרבותי עתיק יומין באלבניה, שחל על מוסלמים ועל נוצרים כאחד, ומפורט בקאנון או במערכת חוקי התנהגות ומוסר, שהיא חלק מרכזי במורשת האלבנית זה דורי דורות. 
לפי הקוד, יש לסייע לכל מי שנזקק להצלה, ללא קשר לדת, גזע ומין, ובכל אורח זר יש ברכה. הקפדה על קיום הבסה היא חלק מהכבוד האלבני, וכשאדם נותן בסה, כל קרוביו וחבריו מחויבים גם הם לקיום הבטחתו. 
לפי המסורת האלבנית, מי שמפר את הבסה מטיל קלון על עצמו ועל משפחתו ומסתכן בענישה חמורה, עד כדי סקילה למוות. האלבנים מדגישים את ההיבט ההומניסטי והמוסרי שבתרבותם ואת החינוך לאהבת אדם, שגוברת על כל דעה קדומה. באחת התקופות המחרידות בהיסטוריה המודרנית, הוכיחו האלבנים את דבקותם בערכיהם והצילו את חייהם של אלפי יהודים.
אנני אומרת שמשפחתה בחרה לברוח לא מפני שהיו מודעים לקיום הבסה, אלא משום שהיה ידוע שמצב היהודים באלבניה טוב יחסית ושהאיטלקים לא לוקחים חלק בהשמדה. לעומת זאת, סקופיה, כשאר מקדוניה, נשלטה על ידי בולגריה שגם היא, כאיטליה, היתה שותפה להסכם צבאי עם מדינות הציר, אך חיילים בולגרים רדפו את היהודים וביצעו את האקציות האלימות של מארס 1943, שלאחריהן נשלחו כולם להשמדה בטרבלינקה.
"אמא שלי היא זו שיזמה ודחפה לכך שנברח מסקופיה לאלבניה. היא הבינה שכל יום שבו אנחנו נשארים בסקופיה מקרב אותנו אל המוות. אני זוכרת אותה מנהלת ויכוחים קשים עם בעלה של אחותה, שלא הבין ממה היא כל כך מודאגת. הוא אמר לה שבמקרה הכי גרוע, יכניסו את היהודים לכלא ואחרי תקופה מסוימת הם ישוחררו ויחזרו לחייהם. הוא טעה טעות איומה. אולי חודש אחרי שאמר את הדברים האלה, והיה משוכנע שאמא שלי נסחפת בדאגותיה, הם נרצחו בטרבלינקה".
לאנני זיכרון צלול מהתקופה שקדמה לבריחה. "הלכתי לשחק אצל חברה יהודייה בשם דינה, שמשפחתה גרה מאחורי הבית שלנו בסקופיה. אני זוכרת את שתינו בנות 5, משחקות על השטיח בסלון. אמא של דינה כמה מטרים מאיתנו, מגהצת חולצות, ופתאום נשמעת דפיקה חזקה בדלת. אל הבית נכנסו כמה גברים בולגרים, ואחד מהם, לבוש מעיל גשם, שאל את האמא בתקיפות, 'איפה בעלך?'. אני זוכרת עד היום שהרגשתי שמשהו מאוד לא טוב מתרחש מול עיניי. האמא אמרה לבולגרי, 'בעלי עדיין לא חזר הביתה מהעבודה. מי אתה, בבקשה?'. הבולגרי ענה לה, 'זה לא חשוב. אני אחזור לפה יותר מאוחר'.
"ואכן, מייד כשחזר האבא הביתה, הופיע אותו גבר שוב, נכנס אל הבית והורה לו בבולגרית לבוא איתו ומייד. האמא ביקשה לדעת לאן לוקחים את בעלה, אבל הבולגרי התעלם ממנה לגמרי.
"באותו ערב חזרתי הביתה ומייד סיפרתי לאמא שלי כל מה שקרה. היא אמרה לאבא שלי, משה, שזה סימן שמתחילים לאסוף את הגברים היהודים. 'יש לנו ילדים, אנחנו חייבים להציל את המשפחה שלנו', אמרה, 'צריך לחשוב איך בורחים מכאן, ולך אסור להישאר בבית אפילו עוד לילה אחד'.
"אבא שלי הקשיב לה. הוא ידע שמכר טורקי שלו סייע ליהודים, ויצא באותו ערב לבקש ממנו שיעזור לנו. בדרך אליו הוא פגש מכר אחר שלו, וטרינר נוצרי בשם ד"ר טודור חדג'י מיטקוב. הוא סיפר לו שהוא ממהר אל הטורקי כי מתחילים לאסוף את הגברים היהודים, וחדג'י מיטקוב מייד הציע שיבוא אליו הביתה. במשך כמה ימים אבא שלי הסתתר בבית משפחת חדג'י מיטקוב ואחרי כמה ימים אמא שלי ואני הצטרפנו, יחד עם אחי מרסל בן ה־8 וסבתא שלי, אסתר, אמו של אבי.
"באחד הבקרים הצצנו מחלון הבית, וראינו את הבולגרים מעלים בכוח משפחות יהודיות על עגלות סוסים. את כל המשפחות הכרנו מבית הכנסת. לא ידענו לאן לוקחים אותן, אבל היה ברור שמדובר בסכנה מוחשית. חדג'י מיטקוב יצא אל הרחוב, שלף סיגר, נתן אותו לאחד הבולגרים וניסה להבין לאן לוקחים את היהודים. הבולגרי לא הסכים לומר לו ורק סינן, 'אני מקווה שאתה לא מסתיר יהודים אצלך בבית'. מי שהסתיר יהודים דינו היה מוות, יחד עם בני משפחתו".
בדיעבד הבינו בני המשפחה שמדובר היה באקציות, שהחלו ב־11 במארס 1943 ובמהלכן רוכזו כל יהודי סקופיה בבית החרושת מונופול בעיר.
סילקה את הגרמני. זירהה קסאפי
"לאחר יומיים הגיעה קבוצת חיילים בולגרים אל בית חדג'י מיטקוב ודרשה לערוך בו חיפוש", משחזרת אנני, "אנחנו מיהרנו להתחבא בתוך מזווה קטנטן צמוד למטבח, שבקושי הכיל את חמישתנו. החיילים הגיעו עד למטבח, עמדו בסמוך למזווה, אבל משום מה לא פתחו את הדלת. שמענו אותם סורקים את המטבח והיינו אחוזי אימה. הרגשנו פחד מוות. 
"אחרי כמה דקות הם עזבו. אולי לא הבחינו במזווה, ואולי סשה, הילד הקטן של חדג'י מיטקוב, שהיתה לו תסמונת דאון קשה, הוא שהציל את חיינו. הוא לקח לאחד החיילים את הכובע שלו והציק לו. אחר כך העלינו השערה שאולי החיילים הבולגרים אמרו לעצמם שלחדג'י מיטקוב ולאשתו ללה יש מספיק צרות בחיים עם הילד שלהם, והם לא צריכים גם יהודים על הראש שלהם".
למחרת החלו בני הזוג חדג'י מיטקוב לחפש אחר אדם אלבני שיסכים להעביר את משפחת פרנסיס בבטחה מסקופיה לאלבניה. "אחיה של ללה, טריקו ריברב, היה סוחר עשיר והכיר אלבנים שעבדו כסוחרים באזור סקופיה", מספרת אנני, "לא היה פשוט למצוא את מי שמכיר את הדרכים הבטוחות ויסכים להעביר חמש נפשות תוך סיכון רב. הפעולות נגד היהודים היו בשיאן, והבולגרים סרקו את הגבולות. לבסוף נמצא מליקי, שהסכים לבצע את המשימה".
הוא קיבל תמורה?
"ההורים שלי שבו ואמרו לי ולאחי כל השנים, שמליקי לא קיבל מהם שום תמורה עבור מה שעשה עבורנו. גם חדג'י מיטקוב אמר לנו שמליקי לא קיבל כל תשלום. שניהם לקחו פיסת נייר טואלט, חצו אותה לשניים וסוכם שכשנעבור את הגבול לאלבניה ונגיע לטירנה, מליקי יחתים את אבא שלי על פיסת נייר הטואלט שתישאר בידיו, וכשיחזור לסקופיה יראה אותה לחדג'י מיטקוב, שהכיר את כתב ידו של אבי".
כדי לחמוק מבית חדג'י מיטקוב מבלי לעורר חשד, הולבשו בני המשפחה בבגדי אבל שחורים, כולל כיסויי ראש, שהסתירו את פניהם. ראשונים יצאו האב משה והאח מרסל, שהוסעו בכרכרה למקום המפגש שנקבע עם מליקי. למחרת הצטרפו אליהם הסבתא אסתר, האם וינקה ואנני. בלילה ללא ירח החל מליקי להובילם אל המקום שבו יינצלו חייהם. הבסה החלה להתממש. 
סיפור הצלתה של משפחת פרנסיס על ידי האלבנים עומד במרכזו של הסרט הדוקומנטרי "הקוד האלבני", שמוקרן החודש ולאורך כל חודש פברואר בסינמטק תל אביב. 
יוצרת הסרט, פרופ' יעל קציר, תיעדה את מסעה של אנני אלטרץ (שם נישואיה) לאלבניה, עם בנותיה מיכל (58) ולאה (56). לפני כשנתיים חזרה אנני לאלבניה, לראשונה מאז המלחמה, כדי לנסות לאתר את משפחותיהם של האלבנים שהצילו את חיי משפחתה. 
"זה לא מסע שורשים רגיל, אלא מעל לכל מסע של תודה", אומרת קציר, "אנני חשה צורך לחזור לאלבניה ולהכיר תודה, לפני שיהיה מאוחר מדי. היא גם הבטיחה לבעלה, ישה, שכך תעשה, לפני מותו בשנת 2015. הוא ברח עם משפחתו כילד בן 8 מבלגרד, ובדומה לאנני חייו ניצלו בזכות ההגנה שניתנה למשפחתו על ידי משפחה מוסלמית אלבנית מהעיר קוויה.
"ישה הגיע אל קוויה מפרישטינה בקוסובו, שכחלק מאלבניה הגדולה היתה תחת שלטון איטלקי פשיסטי. משפחת אלטרץ נמנתה עם קבוצת יהודים שרוכזו בבית סוהר בפרישטינה. כשנודע שכוחות גרמניים עומדים לקחת את הגברים היהודים מפרישטינה, התרחשה פעולה מופלאה להצלתם. רופא מקומי בשם ד"ר ספירו ליטו, שניהל את בית החולים העירוני, פינה את החולים מאחת המחלקות בבית החולים, העביר אותם למחלקות אחרות, ובמחלקה הפנויה הסתיר יהודים רבים.
הוא הכין עלונים שהזהירו מפני התפשטות מגפה מידבקת ותלה אותם ברחבי העיר ובכניסות למחלקה שבה הוסתרו היהודים. כך, כשהגרמנים הגיעו לבית החולים וערכו בו חיפושים אחר יהודים, הם נמנעו מלהיכנס למחלקת המחלות המידבקות, לכאורה.
"לאחר מכן אפשרו האיטלקים ליהודים לעבור מקוסובו לאלבניה. ישה סיפר שכשהגיע עם משפחתו לקוויה, ראש העיר בעצמו
עמד וחילק להם ולכל היהודים שהגיעו באותה תקופה לעירו תעודות מזויפות, רובן נושאות זהויות מוסלמיות".
אל נושא הסרט (שהפיקה עם גדי קסטל) הגיעה קציר בעקבות סרט אחר שיצרה, "אור בקצה המגף", שסיפר את סיפורם של אלפי ניצולי שואה ששוכנו לאחר המלחמה במחנות עקורים בדרום איטליה. שם, בקצהו של המגף האיטלקי, התקבלו היהודים על ידי התושבים המקומיים בחום, באמפתיה ובנדיבות, והחלו לשקם את חייהם המרוסקים.
"בין הניצולים שהגיעו לאיטליה היו גם פליטים יהודים מאלבניה", מספרת קציר, דוקטור להיסטוריה, שבין השאר כיהנה בעבר כראש החוג להיסטוריה במכללת בית ברל. "בזמנו נדרתי נדר שלא אעסוק בשואה - זה היה לי קשה מדי - אלא רק בתקומה. סיפור מחנות העקורים הוא חלק מסיפור תקומת המדינה.
"אבל כשהתגלה בפניי הסיפור הלא ידוע של הצלת היהודים באלבניה, ככל שלמדתי אותו יותר, כך נסחפתי והתאהבתי. לא יכולתי בשום אופן להישאר אדישה מול סיפור על מדינה מוסלמית ברובה, שהתגייסה כולה, החל מראשי מנהיגיה ועד אחרוני אזרחיה, להענקת מחסה והגנה ליהודים, מרביתם פליטים זרים, וכך הצילה את חייהם".
הקשר הראשוני נוצר עם מיכל, בתה של אנני, מורה לביולוגיה בתיכון ואם לבת ולבן, המתגוררת בכוכב יאיר. באחד המסעות לפולין עם תלמידיה, סיפרה מיכל למדריכת המסע על הבסה, וזו חיברה אותה לקציר, שכבר העמיקה בתחקיר לקראת הסרט. על קורות המשפחה באלבניה למדה מיכל לפרטי פרטים מסבתה וינקה, "שהיתה מספרת סיפורים מחוננת. בזכותה יש הרבה פרטים שאני מכירה ואמא שלי לא זוכרת".
וינקה סייעה לבתה בגידול שתי בנותיה, כשאנני עבדה בחברת ביטוח. בניגוד לאמה ולבעלה ישה, שהיה טכנאי במקצועו ועבד כאזרח בחיל הקשר, אנני המעיטה לספר על ילדותה. "אני לא יודעת לומר מה הסיבה. כנראה לא רציתי לספר לבנות שלי סיפורים על סכנת חיים ופחד", היא אומרת. בהתאם, במהלך שיחתנו מיכל מרבה להשלים ולדייק פרטים, ואנני מקשיבה לה, תוך שכל העת ידה מלטפת בחום את בתה. 
משנת 1479 היתה אלבניה תחת שלטון עות'מאני, שהביא להתאסלמות רוב תושביה. בתחילת המאה ה־20 נכבשו חלקים ממנה על ידי סרביה, יוון ומונטנגרו, ולמעשה רק למשך פרקי זמן קצרים של שנים מעטות היא תפקדה כמדינה עצמאית.
במארס 1939 נכבשה אלבניה על ידי איטליה. "למרות שאיטליה היתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, האיטלקים לא שלחו את היהודים למחנות השמדה ויחסם אל היהודים היה נסבל", מסבירה קציר, "הם ריכזו את היהודים בכמה מקומות, ובהם קוויה, דורס ובראט, והיה עליהם להירשם בכל יום בפני הרשויות, אך הם יכלו להמשיך בחייהם ולעבוד. לכן הגיעו כל הזמן פליטים יהודים שהצליחו לעבור את הגבול לאלבניה.
"קהילת יהודי אלבניה היתה קטנה מאוד ומנתה בקושי 200 איש. אך כבר עם עליית הנאצים לשלטון, ב־1933, והשלטת חוקי הגזע בגרמניה ובאוסטריה התחילו להגיע יהודים לאלבניה ושילמו מס צנוע עבור ויזת שהייה.
"בנוסף, לפני המלחמה הזמין מלך אלבניה, המלך זוגו הראשון, רופאים יהודים ממדינות באירופה שסבלו מרדיפות, לעבור לאלבניה והם הקימו פקולטה לרפואה בבירה טירנה. בזכותם כל מערך הרפואה באלבניה הפך מודרני והורחב לתחומי התמחות רבים".
לדברי קציר, "אי אפשר לדעת מה היה מספר הפליטים היהודים באלבניה. מתועדים רשמית יותר מ־3,000 יהודים שניצלו, אבל זה רחוק מלהיות מדויק. יהודים רבים נרשמו בקהילות המוסלמיות או הנוצריות וקיבלו שמות אלבניים בדויים, ולאחר המלחמה, תחת שלטון דיקטטורי קומוניסטי, הושמדו באלבניה אינספור מסמכים".
בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית, וגרמניה הנאצית כבשה את אלבניה. מציאות החיים הפכה סבוכה ומסוכנת ביותר, אך גם תחת השלטון הנאצי לא נסוגו האלבנים מהבסה שניתנה ליהודים. במקביל, הגרמנים התעללו ורדפו את החיילים האיטלקים המובסים, ואספו גם אותם אל מחנות ריכוז. משום שהסיוע לאחר ולנרדף מוטמע כל כך בתרבותם, הצילו האלבנים גם כ־20 אלף חיילים איטלקים, שאך לפני רגע היו הכובשים הכוחניים שלהם.
קציר מספרת כי "במהלך צילומי הסרט נפגשנו עם סימון מירקה, אחיינו של ג'אפר דווה, שהיה שר הפנים באלבניה תחת הממשל הגרמני, מספטמבר 1943 ועד אוקטובר 1944. הוא הראה לנו מסמך, שלפיו כ־2,000 משפחות עברו מאלבניה למחנות העקורים באיטליה בשנת 1943, לאחר שדרום איטליה שוחרר על ידי כוחות בעלות הברית. יש להניח שמשפחות מנו לפחות ארבע נפשות. המשפחה של אנני מנתה חמש נפשות. כך שרק במקרה זה מדובר באלפים רבים של יהודים, ורק באותם אלה שעברו לאיטליה.
"אותו ג'אפר דווה, שר הפנים, נענה לכל דרישות הגרמנים, אך סירב בתוקף לדרישותיהם לקבל לידיהם את רשימות היהודים. כמותו נהגו בכירי ממשל נוספים וכוהני דת, מוסלמים ונוצרים, שאספו פליטים יהודים רבים אל קהילותיהם ורשמו אותם בשמות אלבנים בדויים. בעיר בראט היה הריכוז הגבוה ביותר של פליטים יהודים, אבל כשהגרמנים נתנו הוראה לראשי העיר לרכז את כל היהודים בכיכר העיר במועד שבו נקבו, הכיכר נותרה ריקה. ראש ממשלת אלבניה, מוסטפא קרויה, נתן אישית אישור לכ־350 משפחות פליטים יהודים ממדינות שונות לעבור לאלבניה, תוך הבטחת צורכיהן כמקום מגורים, מזון וביגוד ותעודות מזויפות.
במהלך צילומי הסרט נפגשו אנני ומיכל עם בנו של ווליה מליקי, רמצ'ו בן ה־83. הוא סיפר שלאחר שאביו סייע למשפחת פרנסיס לעבור את הגבול מיוגוסלביה לאלבניה, הוא סייע באופן דומה לשתי משפחות יהודיות נוספות. בטירנה הן פגשו את נעים, בנו של חמדי קסאפי, שנולד לאחר המלחמה, ואת נכדו הצעיר, ארבי.
חמדי היה בסך הכל בן 25 כשנתן את הבסה למשפחת פרנסיס. כבן הבכור במשפחת קסאפי, הוא שימש ראש המשפחה לאחר שאביו הלך לעולמו כמה שנים קודם למתן הבסה. במהלך המפגש סיפר נעים כי אביו חמדי התגאה עד יומו האחרון בכך שדבק ללא סייג בבסה.
הבסה עמדה במבחן קשה, כשבאמצע שנת 1944 הופיעו בבית קסאפי חיילים גרמנים בעקבות מידע על יהודי שמסתתר אצלם. 
"אחד הגרמנים תפס את חמדי בצווארו, חנק אותו ודרש לדעת איפה ה'צ'פוט', שהיה שם גנאי ליהודי", מספרת מיכל, "ואז, לדברי נעים, אם המשפחה, זירהה, אישה מוסלמית דתייה, הרימה מול הגרמני את הטספיה שלה, שרשרת התפילה המוסלמית, צעקה 'אתה מאמין באלוהים?' וסילקה אותו משם. נעים סיפר שהגרמני שחרר את האחיזה בגרון של אביו, שנפל מעולף על הרצפה, והלך משם. אבל היה ברור שהוא או אחרים ימהרו לחזור. במהלך אותו לילה סבתא שלי וזירהה לא עצמו עין. בשעות הלילה מורטות העצבים זירהה לא הפסיקה להתפלל לשלום משפחתה של אמא שלי. היא נתנה לסבתא שלי את מילתה שאם יקרה משהו לה, לבעלה משה או לאמו אסתר, זירהה תגדל את אמא שלי ואת אחיה מרסל כאילו היו ילדיה שלה".
חמדי קסאפי
חמדי קסאפי העביר בדרך לא דרך את משפחת פרנסיס אל בית קרוביו בכפר זלהר, שם הסתתרו עד שהגרמנים נסוגו באוקטובר 1944. אנני הצליחה לאתר את הבית בכפר, אך לא את המשפחה שהצילה אותה. "ההחמצה הגדולה ביותר במסע שעשיתי היתה שלא הספקתי לראות את זירהה, שנפטרה שנים קודם לכן", היא אומרת, "היא דאגה לנו באופן יומיומי, כאילו היינו בני משפחתה. אליה הרגשתי קרבה מיוחדת".
באוקטובר 1944, בשעת לילה מאוחרת ובקור כבד, עלו בני המשפחה על משאית בדרכם חזרה לסקופיה. "אבל שם לא חיכה לנו כלום", מספרת אנני, "רק חורבן והריסות. מי שהצילו אותנו, שוב, היו משפחת חדג'י מיטקוב, שאצלם התגוררנו עד שבשנת 1948 עלינו לישראל". באותה תקופה נולד לאנני אח נוסף, איזי.
המשפחות סגרו מעגל 13 שנים מאוחר יותר. משה, אביה של אנני, נהג לקנות כרטיס פיס בכל שבוע מקשיש שהתגורר בשכונת רמת החייל בתל אביב, שם מתגוררת אנני עד היום. "באחת ההגרלות, בשנת 1961, אבא שלי זכה באלף לירות. זה היה המון כסף באותם ימים, ואת הסכום הוא השקיע בקניית כרטיסים לאונייה עבור הזוג חדג'י מיטקוב ובנם סשה. הם הפליגו ממקדוניה לישראל, נפגשו איתנו ונתנו עדות ליד ושם, שבעקבותיה הוענקו להם ולטריקו ריברב אותות חסידי אומות העולם". 
באלבניה לא התאפשר מצב כזה. לאחר שתמה מלחמת העולם השנייה עלה לשלטון באלבניה הרודן הקומוניסט אנוור הוג'ה. עד למותו בשנת 1985 נקראה המדינה "הרפובליקה העממית־סוציאליסטית של אלבניה", שהפכה למעין צפון קוריאה של אירופה.
בתחילה היתה בקשרים עם בריה"מ וסין הקומוניסטית, אך הוג'ה ניתק גם מהן ובודד לחלוטין את מדינתו המוסלמית־קומוניסטית משאר העולם. בעוד האלבנים חיו חיי אומללות, פחד ועוני קשה, הוג'ה השקיע מיליארדים בבניית כ־750 אלף בונקרים בכל רחבי המדינה הקטנה (בונקר לכל שלושה אלבנים), וכן מבוכי ענק תת־קרקעיים בטירנה ובסביבתה. 
הסתגרותה של אלבניה משאר העולם הקשתה על הפצת סיפור הצלת אלפי היהודים. "בביקור שלנו הרגשתי שהמבוגרים עדיין חוששים לדבר ומתנהלים מתוך פחד", מספרת מיכל, "אחרי המלחמה אנשים חששו לחלוק את סיפורי ההצלה עם הקרובים להם, למרות שרוב האלבנים לקחו חלק בהצלה. כשביקרנו אצל בנו של חמדי קסאפי, הוא אמר שהוריו השביעו אותו לא לספר דבר ואת מעט התמונות שהיו בידיהם החביאו".
רק בשנת 1991, לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לאלבניה. אז החלו לצוף סיפורי ההצלה, ועד היום הוענקו 73 אותות חסידי אומות העולם לאלבנים.
במהלך העבודה על הסרט "הקוד האלבני" העניקה קרן ראול ולנברג העולמית את האות "בית לחיים" למדינת אלבניה.
"אחי מרסל ואני חלמנו שהכבוד הזה יינתן למשפחת קסאפי ולווליה מליקי", אומרת אנני, "אבל לא הצלחנו עדיין להביא לכך שיד ושם יכירו בהם כחסידי אומות העולם. אין לי ספק שיש עוד אלבנים רבים מספור שראויים לקבל את האות ממדינת ישראל על מעשי הצלה שנעשו מתוך אנושיות טהורה".

No comments:


 Another Amazing Review in Art Beats LA. Thanks  Kurt Gardner. ART BEATS LA REVIEW OF AMERICAN POT STORY: Slamdance Review: ‘American Pot St...